לשון הרע

בחוק איסור לשון קיימות מספר הגנות, שבכפוף לתכולתן, הרי שגם אם יש בפרסום לשון הרע, המפרסם יהיה מוגן. כלומר, יש פרסומים שלמרות שהם בגדר פרסום לשון הרע, הם מותרים.

סע’ 13 לחוק איסור לשון הרע, קובע הגנה מוחלטת על פרסומים מטעם מוסדות רשמיים של המדינה, בישיבת ממשלה, ע”י חבר ממשלה, ע”י שופט, חבר בי-דין או גוף אחר בעל סמכות שיפוטית, ועדת חקירה וכו’. ההגנות הללו אינן רלוונטיות לאדם מן היישוב.

הגנת “אמת הפרסום” או “אמת דיברתי”

סע’ 14 לחוק איסור לשון הרע, קובע את הגנת אמת בפרסום, על מנת שמפרסם יוכל ליהנות מהגנת אמת בפרסום, על הפרסום לעמוד בשני תנאים מצטברים:

התנאי הראשון לתחולת הגנת אמת הפרסום הוא שהדבר שפורסם היה אמת, הכוונה לאמת עובדתית, כזו שניתן להוכיח בבית המשפט.

התנאי השני לתחולת הגנת אמת בפרסום הוא שבדבר שפורסם היה “עניין ציבורי” נשאלת השאלה מהו עניין ציבורי? בית המשפט העליון קבע כי  מדובר בעניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. “עניין ציבורי” אם כן, הוא מושג רחב, המתייחס גם לחשיבות שבדיון הציבורי בנושא חברתי או פוליטי.

הגנת “תום הלב”

סע’ 15 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי אם פרסום לשון הרע נעשה בתום לב, יכולה לעמוד למפרסם הגנה טובה.

גם כאן, על מנת שמפרסם יוכל ליהנות מהגנת תום הלב, על המפרסם לעמוד בשני תנאים מצטברים:

התנאי הראשון, כי המפרסם פעל בתום לב, נשאלת השאלה מהו “תום לב“?

תום לב הוא מושג משפטי עמום, אשר משמעותו כי אדם פועל במצב מוסרי, ישר והגון, ניתן לומר כי  אדם הפועל בתום לב מניח כי אין בפעולות שהוא מבצע משום פגיעה באדם אחר או גוף אחר.

התנאי השני, הוא כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק, מדובר בקשת רחבה של נסיבות המפורטות להלן:

1. המפרסם לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע;
2. היחסים שבין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום;
3. הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של המפרסם או של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם (אשר הופנה אליו הפרסום) מעונין בו ענין אישי כשר;
4. הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
5. הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע – כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13 או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
6. הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
7. הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בעניין שבו המפרסם ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
8. הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.
9. הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;
10. הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
11. הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;